<h1>ראבי"ה סימן קכ"ד</h1>
<h2>דף מה.</h2>
שלשה שאכלו כאחת חייבים לזמן. ושנים אם רצו לזמן אין מזמנין, דהלכתא כר' יוחנן. וכתב רב האי גאון דהוא הדין ג' שאכלו א' משבעת המינים חייבים לזמן. אבל בשאר פירות אין בהם זימון ומברך כל אחד ואחד בפני עצמו, כדאיתא בפרק כל הבשר: אכל דמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו וכו' והשמש שאכל כזית והכותי מזמנין עליו אכל טבל וכו' והנכרי אין מזמנין עליו. וגרסינן בריש מסכת ערכין הכל חייבים בזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא, אי הני לא מחייבי מאן מחייב, לא צריכא דקא אכלי קדשים סלקא דעתך אמינא ואכלו אותם אשר כפר בהם אמר רחמנא והא כפרה הוא קמשמע לן ואכלת ושבעת כתיב והא איתנייהו. וכל שכן שאר אכילה דמצוה כגון מצה דליל פסח דמחייבי. הכל מצטרפים לזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא, אי הני לא מצטרפ[י] מי מצטרף, לא צריכא דקאכלי כהנים תרומה או קדשים [וכו' קמשמע לן] דאע"ג דזר לא מצי אכיל בהדי כהן אבל כהן בהדי זר מצי אכיל. ומינה שמעינן דמיצטרפ[ין] אוכלי פשטיד"א עם אוכלי פלדי"ן של גבינה, [כיון דאוכל גבינה] מצי לאכול פשטיד"א: נשים ועבדים וקטנים אין מזמנים עליהם, אבל נשים לבד ועבדים לבד [מזמנים], דהשתא ליכא פריצותא: עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה, ומקרא נפקא להו דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. יש מפרשים דאסמכתא בעלמא הוא, אבל שביעת כריסו היא מן התורה. ויש מפרשים דמדאורייתא הוא, [וההיא] דאכל שיעורא דרבנן מיירי בלחמניות או בפחות מכביצה לר' יהודה, ולר' מאיר בפחות מכזית, וקרא דמייתי בסמוך לה הוא להודיענו שבפחות מכביצה למר או פחות מכזית למר הוא מדרבנן.
מנהני מילי דבשלשה חייבים לזמן א"ר אסי דאמר קרא גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו: ותו שמעינן מהאי קרא שהעונה אמן לא יגביה קולו יותר מן המברך: (מה:) ושנים שאכלו והם סופרים מצוה ליחלק. לזימון, אבל לא לברכת המוציא. ויש שפירשו [ל]המוציא נמי, ואין נראה. ואם אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא, וכן איש מברך ואשה יוצאה, ובלבד שיתכוין לצאת ויענה אמן, ואם שמע ולא ענה אמן יצא: אמר רב ג' שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק קוראין לו ומזמנים עליו אמר אביי והוא דקרי ליה ועני, שאז הוא ראוי לענות ברוך הוא שאכלנו משלו, והני מילי בתלתא אבל בעשרה עד דנייתי: שלשה שאכלו כאחת אחד מפסיק לשנים. ופר"ח ואחר שברכו ברכת המזון אם רוצה לגמור סעודתו לעצמו מברך המוציא ואוכל כל צרכו ושוב מברך ברכת המזון לעצמו, ולא נהירא. שנים אינם מפסיקין לאחד ואם רוצים לכבדו יכולים להפסיק: ושלשה שאכלו כאחת הגדול שבהם מברך, או למי שירשה הגדול לברך. ואם שלשתן שוים בהפלגה וחלקו עצמן וברכו כל אחד ואחד לבדו ידי ברכה יצאו וידי זימון לא יצאו, ואם רצו שוב לזמן לא שבקינן להו, דאין זימון למפרע. ואם נזכרו באמצע ברכת הזן אינם חוזרים להפסיק ולזמן: בא ומצאן כשהם מברכים ואומרים נברך שאכלנו משלו אומר ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד, וכך הוא בהלכות גדולות, ואי אשכחינהו דקאמרי ברוך הוא שאכלנו משלו עונה אחריהם אמן. ואי כך בעשרה גם הוא אומר באותו ענין כשהוא עונה, ודכוותה בכל ברכה שהוא שומע עונה על דרך שפירשנו, אף על פי שאינו מחויב בברכתם.
העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה אבל אחר בונה ירושלים הרי זה משובח. ובהלכות גדולות מפרש טעמא משום היכירא [דליקמו] פועלים לעבידתייהו, וכדאמר אביי עני ליה בקלא רב אשי עני ליה בלחישא כי היכי דלא נזלזלו בהטוב והמטיב. והלכתא כרב אשי. וגריס בירושלמי בפרק אין עומדין [הרי זה בור] בעונה אמן אחר כל ברכה וברכה ומאן דאמר הרי זה חכם בעונה אמן בסוף. רב אמר כגון אילין תלתא עונה אמן אחר עצמו בהבוחר בעמו ישראל באהבה ובאוהב עמו ישראל ובבונה ירושלים (בין בתפלה בין) בברכת המזון. ו(ב)פר"ח וכן בכל ברכה אחרונה: (מו.) והלכתא בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך לבעל הבית. ומברך אפי' לפני כהן או לפני מי שגדול הימנו, והא דאמרינן הבוצע הוא פושט ידו תחלה ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו לענין לפשוט ידו תחלה מיירי ולא לבצוע. וכן פר"ח. וגרסינן בירושלמי בעל הבית בוצע שהוא יודע כח ככרו ואורח מברך כדי שיברך לבעל הבית יהי רצון שלא יבוש בעל הבית וכו'. והגדול שבאורחים יברך או למי שירשה, ואפי' בעל הבית גדול מהם הרי הוא חפץ בדבר ומוחל על כבודו כדי שיברכו אותו, ואם חפץ לברך יברך, וכדאשכחן ברבי ור' חייא ורב שאמר רבי לרב לברך אע"פ שרבי גדול ובעל הבית היה.
עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אמר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן את הכל. יש מפרשים לענין להפסיק אחד לשנים, ויש מפרשים לענין שישב עד הזן ושוב יוצא לשוק אם צריך לו. ובלשון אחרת איתא בירושלמי. ופר"ח לענין שאין היחיד אומר אותה כל עיקר. והאי דנקט בברייתא שנים ושלשה לשון זכר לאו אברכות קאי, אלא אי אחד מהשלשה שאכלו יודע ברכה הראשונה והשני השנייה והשלישי השלישית כל אחד ואחד מוציא את חבירו. ועל דרך זה פירש רבינו אלפסי, ופסק הלכתא כרב נחמן. וכן עמא דבר, דהא כל יחיד רגיל לברך ברכת הזן: (מו:) ולהיכן הוא חוזר, המברך שעונין אחריו ברוך הוא שאכלנו משלו, רב זביד אמר חוזר לראש, לומר שנית נברך שאכלנו משלו, ורבנן אמרו למקום שפסק, עונה ברוך הוא שאכלנו משלו כו'. וכן הלכה כרבנן. ויש שפירשו כשיצא לשוק או אחד שהפסיק לשנים וחביריו מזמנים ובעי להיכן הוא חוזר. והראשון עיקר, וכן פירשו הגאונים: וקיימא לן דהטוב והמטיב לאו דאורייתא. וכן פר"ח, דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, והלכתא כר' עקיבא: תניא מהו אומר בבית האבל בא"י הטוב והמטיב ר' עקיבא אומר ברוך דיין האמת, ותנא קמא הטוב והמטיב אין דיין אמת לא אלא אימא אף הטוב והמטיב. מר זוטרא איקלע לבי רב אשי איתרע מילתא בבריה פתח ואמר ברוך המלך החי הטוב והמטיב דיין האמת נותן בצדק ולוקח במשפט ושולט בכל ענין ובכל מעשיו שאנחנו עבדיו ובכל אנו חייבים להודות לו ולברכו.
